מדינת ישראל נ' בית קשת - אלון החזקות בע"מ ואח'

החלטה

ביום 6.11.12 הוגש כתב האישום בתיק זה, המייחס לנאשמים עבירות על חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 וכן חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002; העבירות שיוחסו לנאשם 2 הן מכח אחריות כמנהל בתאגיד, היא נאשמת 1.

ביום 9.4.13, במעמד הנאשמים ובאי-כח הצדדים ולבקשת הנאשמים - לאחר כפירה באישום וללא כל טענה מקדמית - נקבעה ישיבת הוכחות ליום 22.10.13, בה היו אמורים להביא את הראיות ולסכם בעל-פה, ככל שהדבר יתאפשר מבחינת בית-הדין.

רק ביום 20.10.13 הוגשה "בקשה בהולה בהסכמה לדחייה של מועד דיון הוכחות", בשל כוונה להידברות; כאשר יחד עם זאת נאמר, כי:

"בכוונת הח"מ [ב"כ הנאשמים - ד.ג.] להגיש עד ולא יאוחר מיום 31.10.2013 בקשה ליועץ המשפט לממשלה שעניינה עיכוב הליכי המשפט בתיק שבנדון, וזאת מכוח סעיף 111 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], חתשמ"ב-1982 - הדברים מתחדדים בעיקר ביחס לנאשם מס' 2 שהח"מ סבור, כי נסיבותיו האישיות מצדיקות עיכוב הליכים כאמור."

[ס' 4 לבקשה - ההדגשה הוספה].

בהחלטה מאותו יום קבעתי, כי את המגעים בין הצדדים ראוי היה להסדיר בזמן שחלף מאז הדיון האחרון, ורק מאחר שנטען, כי לנאשמים ובמיוחד נאשם 2 נסיבות אישיות, המצדיקות עיכוב הליכים, ועל מנת שלא לחסום אפשרות זו בפניו, בהתחשב בהסכמה - לא תתקיים ישיבת ההוכחות כמתוכנן, והיא נקבעה, במידת הצורך, ליום 8.4.14. משמעות הדבר היתה, כי הנאשמים בחרו במסלול אחר, חלף המשפט כאן.

והנה, כעבור למעלה מ-4 חודשים, ביום 25.2.14, הוגשה מטעם הנאשמים "בקשה לביטול כתב אישום", מטעמים שונים, המסתיימת בדברים הבאים [ס' 18, שם]:

"בנוסף וככל שלא תתקבל החלטת בית הדין הנכבד בבקשה זו או החלטת היועץ המשפטי לממשלה בבקשה לעיכוב הליכים שהוגשה על ידי הנאשמים בבקשה להורות על עיכוב הליכי המשפט בתיק שבנדון, עד למועד הדיון הקבוע ליום 8.4.2014, מתבקש בית הדין הנכבד, במידת הצורך, לדחות את הדיון בתיק זה למועד נדחה שיחול לאחר קבלת החלטת בית הדין הנכבד או החלטת היועמ"ש הנכבד, ככל לא ייתייתרו ההליכים בתיק זה תוצאה מאחת מן ההחלטות האמורות."

לא צויין, מתי הוגשה בקשה ליועץ המשפטי לממשלה, לעיכוב ההליכים; אך, ברור מהנוסח, כי הנאשמים לא המתינו לקבלת החלטה בה. על כן, כבר בהחלטתי מיום 26.2.14 הובהר, כי אין כל הצדקה להפעיל במקביל שתי חלופות משפטיות, במיוחד משעה שביקשו את דחיית הדיון כאן, בהסכמה, חודשים מספר קודם לכן - בשל בקשה שתוגש ליועץ המשפטי לממשלה, לעיכוב הליכים; לפיכך - הוריתי לנאשמים להמציא את בקשותיהם אל נציג המאשימה ולדווח לבית-הדין, מיידית, על תוצאות ההחלטה בבקשתם לעיכוב הליכים.

תחת לפעול כאמור בהחלטה - הודיעו הנאשמים, ביום 9.3.14, כי הם "מקפיאים" את את הבקשה לעיכוב הליכים, אשר הוגשה מטעמם ליועץ המשפטי. לא מוכרת לי אפשרות של פונה לגוף ציבורי "להקפיא" את בקשתו, ללא תיאום. על כן, בהחלטה מאותו יום, 9.3.14, חזרתי והבהרתי, כי יש לפעול כאמור בהחלטתי מיום 26.2.14.

הנאשמים המשיכו להתעלם מהמצג שהציגו בפני בית-הדין ומהחלטותי, וביום 16.3.14, הודיעו, כי הם "מושכים" את הבקשה לעיכוב הליכים. בו ביום, 16.3.14, ניתנה ההחלטה הבאה:

"התנהגות הצדדים בהליך זה תמוהה, בלשון המעטה- מחד, הנאשמים הסבורים, כי הם רשאים לשנות את טעמיהם חדשות לבקרים, ומאידך -שתיקה מוחלטת מצד המאשימה.

לכאורה, בקשות הנאשמים עומדות בניגוד למצג שהוצג לבית-דין זה בעבר [ההדגשה הוספה - ד.ג.]; ניתנת להם הזדמנות לסביר עצמם, לרבות - מדוע לא לחייבם בהוצאות דחיית דיון ...

למאשימה זכות להמציא כל עמדה שתמצא לנכון ..."

ביום 24.3.14 הגישו הנאשמים תגובה, לפיה - "העיכוב בהגשת בקשת הביטול של כתב אישום נבע מאמונה והבנה כנה של הנאשמים וב"כ, כי ניתן יהיה לייתר את קיום הדיון בהלין זה, במסגרת של הסדר מחוץ לכתלי בית הדין." [ס' 2 לתגובה]; נטען, כי מגעים בין הצדדים לא הבשילו, בין היתר, בשל חילופי ייצוג של המאשימה, ועל כן - החליטו להגיש את הבקשה לביטול כתב-האישום, כחודש וחצי לפני המועד המתוכנן לשמיעת ההוכחות [ס' 6 לבקשה]. לא היתה התייחסות לעובדה, שישיבת ההוכחות נדחתה מיום 22.10.13, בשל כוונת הנאשמים לבקש עיכוב הליכים - עליה ויתרו, ואף לא ניתן הסבר, למה טענה מקדמית עלתה, לראשונה, חודשים רבים לאחר תחילת המשפט, כאשר בישיבה ביום 9.4.13 לא ביקשו הנאשמים דבר, לבד מקביעת ישיבת הוכחות.

עוד ביקשו הנאשמים לייחד את הישיבה הקרובה - ביום 8.4.14 - לדיון בבקשה לביטול האישום, שוב, במקום לשמוע עדים. לכך וודאי שאין הצדקה, כאשר טיעוני הנאשמים הוגשו בכתב, המאשימה הגיבה, בכתב, כבר ביום 25.3.14, ובינתיים הנאשמים עוד הוסיפו, ביום 3.4.14, תשובה לתגובה.

לנימוקי הבקשה לביטול האישום אתייחס מיד, אולם, כבר עתה יאמר, כי נוכח העובדה, שדחיית מועד ישיבת ההוכחות הושגה על יסוד מצג שהנאשמים לא עמדו בו, שכן, חזרו בהם מהמסלול של עיכוב ההליכים ע"י היועץ המשפטי לממשלה, אשר לשמו קיבלו את דחיית המועד - ראוי לחייבם בהוצאות לאוצר המדינה.

לעניין הבקשה לביטול כתב-האישום (להלן: הבקשה):

טענת הנאשמים היתה, כי "הגשת כתב האישום עומדת בניגוד מוחלט לנוהל משרד התמ"ת, בדבר הפניית תיקים להליכים פליליים" [פרק ג' לבקשה; ונספח ג', שם]. ברם, זאת על יסוד עובדות שנטענו ביחס לנאשמים, בכלל, ונאשם 2, בפרט [פרקים א'-ב' לבקשה], ללא כל תמיכה ראייתית, ולו לכאורה - בתצהיר, למשל - לרבות בקשר לטענה, כי: "הנאשם 2 כלל לא היה מודע לקיומן של העבירות, לכאורה, המפורטות במסגרת כתב האישום ..." [ס' 13 לבקשה]; כמו כן, לא צורף מכתב מטעם הנאשמים, שנשלח ביום 22.10.12, לפי הנטען, במענה לביקורת נשוא האישום, שנערכה ביום 7.12.11, והסתפקו בהצגת מכתב הדרישה של המאשימה, מיום 4.9.12, עליו ענו, כביכול, במכתב הנ"ל [ראו: ס' 9-8 לבקשה; ונספח ב', שם].